<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
המצוה קצ"ח. לר"מ [סהמ"צ עשין קצ"ז, הל' מלוה ולוה פ"א ה"א] צווינו להלוות לעני כדי להרחיב עליו ולהקל עניניו. וזאת המצוה יותר מחוייבת ממצות הצדקה, כי מי שהוצרך וגלה פניו לשאול מידי בני אדם אין צרתו וצוק ענייניו [צ"ל עניו] כמו צרת המסתתר אשר ירצה להסמך עד שלא יגלה עניינו ולא יצטרך. והציווי בזאת המצוה הוא אמרו יתעלה [שמות כ"ב כ"ד] אם כסף תלוה וגו' את העני עמך, ולשון מכילתא [משפטים מסכתא דנזיקין פי"ט] כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, האחת מהם אם כסף תלוה חובה, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל והעבט תעביטנו וגו' חובה ולא רשות, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כמו שכתב הר"ם.
<h2>דף ט:</h2>
המצוה קצ"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין קצ"ה, הל' מתנות עניים פ"ז] צונו על הצדקה וחזוק העניים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הצווי בזאת המצוה בלשונות חלוקות, אמר [דברים ט"ו ח'] פתוח תפתח את ידך לו, ואומר [ויקרא כ"ה ל"ה—ל"ו] והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. והכונה באלו הכתובים כלם אחד, והוא שנרחם על עניינו ונחזקם כפי דיים, ובאתנו הקבלה [גיטין ז' ע"ב, רמב"ם שם ה"ה] אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו. ר"ל הצדקה עם מי שלמטה ממנו או בדבר מועט, ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת לחמלה על העניים לקיום הישוב. גם הצדקה היא תכונה טובה בנפש והיותר שלמה שבמדות. ויש בה הערה בנפש לחון על הילד המסכן, כמו שאמר הכתוב [משלי י"א י"ז] גומל נפשו איש חסד. ואמרו רבותינו [כתובות ס"ח ע"א] כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה נאמר גבי עבודה זרה [דברים י"ג י"ד] יצאו אנשים בני בליעל, ונאמר במעלים עיניו מן הצדקה [שם ט"ו ח'] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. הכונה בזה המאמר כאלו עובד עבודה זרה שהיא זרה לנפשו מפני הקנין הרע, עם הכונה גם כן שמעלים עיניו מן הצדקה הרי הוא כאלו כופר במשגיח. וכבר ידעת מה שאמר הכתוב [שם שם י'] וקרא עליך אל ה', וכן פסוקים רבים כאלה. ולהיות הצדקה תכונה טובה והערה נפשית כמו שבארנו אמרו [ב"ב ט' ע"א] שקולה צדקה כנגד כל המצות. ומה שהפליגו במאמרם גדול הנותן צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, זה המאמר הנאמן ביותר [מ]מאמרים מופלאים שבמאמרים התלמודיים שאדון הנביאים שהעיד עליו הכתוב [במדבר י"ב ח'] פה אל פה אדבר בו ולא קם נביא וגו', איך יאמר שהנותן צדקה גדול ממנו. ואשר יראה לי שנותן צדקה בסתר גדול בענינו ובשלמות מדותיו עד שאין אחר זה שלמות ר"ל בתכונת המדות, שזה שנותן בסתר ואינו יודע למי נותן באמת זה לכונת המצוה לא לתקות גמול, והוא גדול במעלה זו שאין למעלה ממנה, ואמר שהוא גדול ממשה רבינו בהשגחתו ה' יתעלה שהיה לו מונע עד שנאמר לו [שמות כ"ג כ'] כי לא יראני אדם וחי, ולא תגיע בה אל תכלית כונתו כמו שהגיע זה אל תכלית מצות הצדקה. ובדרך זה נבאר מאמר אחר מדברי רבותינו אמרו [במ"ר פי"ד ב', עה"פ דברים ל"ד י'] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באמות העולם קם ומנו בלעם. חלילה לך שיהא לבלעם יחס עם אדון הנביאים בנבואה, אבל הכונה בו לא קם בישראל בנבואת ישראל שהיא נבואת ה' שלם בנבואה כמשה, אבל בנבואת האומות שהוא הקסם קם מי שהוא במדרגה עליונה ממנו כמו שהיה משה בנבואה והוא בלעם, ו"נביא" שם משותף יאמר הנביא על האמתי ועל הקוסמים. ונשוב לענין הצדקה, אמרו רבותינו [ב"ב ט' ע"ב] הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב [ישעי' נ"ח ז'—ט'] הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם, וכתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכתוב אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות שנאמר [שם פסוקים י'—י"ב] ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. וידוע כי נתינת הממון חיי הגוף, והפיוסים בדברים חיי הנפש, בין שיהיה פיוס בדברים ממש או הפקת הנפש להשביע נפש נענה מן הדעות האמתיות.
<h2>דף י:</h2>
האזהרה ס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ד, הל' יסוה"ת פ"י ה"ה] הזהירנו האל ית' מלנסות יעודיו הטובים והרעים אשר יעדנו בהם על ידי נביאיו על צד הספוק בהם. והוא אמרו ית' [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה, ובהלכות יסודי התורה כתב [רמב"ם שם] נביא שנודעה נבואתו והאמינו דבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה מהלך בדבר נבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם. שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם וגו' שאמרו [שמות י"ז ז'] היש ה' בקרבנו אם אין. אלא אחר שנדע שזה נביא ידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כענין שנאמר [יחזקאל ב' ה'] וידעו כי נביא היה בקרבם, ע"כ. ורבותינו בארו על פסוק זה אסור עשיית המצות לקבלת שם או תועלת. והוא אמר [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסויי [תענית שם] קב"ה והא כתיב לא תנסו וגו' חוץ מזו דכתיב [מלאכי ג' י'] הביאו את המעשר אל בית האוצר וגו', ובחנוני נא בזאת וגו'. אם לא אפתח לכם וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. נתבאר ממאמרם ששאר המצות אסור לעשותם לקבל שכר או תועלת, רק בענין המעשרות והצדקה אמרו רבותינו [פסחים ח' ע"א וש"נ] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. והכונה אצלי בזה שהותר בענין המעשרות לאמת ולחזק ענין ההשגחה, וכבר ידעת מאמרם בכמו זה בעצמו והוא אמרו [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע. וגם כי בענין המעשרות והבאת ראשית התבואות באוצרות בית ה' יש הערה גדולה לנפש. ובענין הצדקה הוראה על הבטחון בשם, כי בגלל הדבר הזה יתברך באלקי אמן.
<h2>דף יד.</h2>
המצוה י"ו לכתוב כל אחד ס"ת לעצמו [רמב"ם בסהמ"צ עשין י"ח] שנאמר [דברים ל"א י"ט] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לו השירה הזאת לעד בבני ישראל. בא הפירוש המקובל [סנהדרין כ"א ע"ב ועי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"א] שזאת הצואה היא לכתוב ספר תורה לעצמו, כי לא יתכן לכתוב את התורה פרשיות [עי' גיטין ס' ע"א] ורצה באמרו "השירה" כל המצות הכוללת זאת השירה. וכונת מצוה זו מבוארת שהיא הצריכה לשלמות האדם, כי אין אומן אלא אם כן כלי אומנתו בידו, ומאשר חפץ האדם במעשה ידיו אמרו חכמים [מנחות ל' ע"א] שאם כתבה אדם בידו כאלו קבלה מהר סיני. לפי שיהיה בה חפצו וידקדק תמיד בענינה, וכן מאשר חפץ האדם במה שמשתדל לעשותו יותר ממה שיהיה בדבר שכבר נעשה. אמרו רבותינו [סנהדרין שם] שמצוה לכל אחד לכתבה משלו, ואעפ"י שהניחו לו אבותיו, וכבר בארנו פעמים רבות שהתורה היא הכוללת מה שיצטרך לחיי האדם אשר תכליתה להשגת הדעות אמתיות, ותכלית השגת הדעות האמתיות השגת ה' יתעלה, ומפני זה קראו התורה כלי אומנותו של הקב"ה [בר"ר פ"א א'], וחמדה טובה גנוזה שהקב"ה משתעשע בה [שבת פ"ט ע"א]. לפיכך צריך לדקדק בכתיבתה שיכתב בדקדוק ובשלמות להשיג המבוקש בה, וענינים רבים יש בענין ס"ת [עי' רמב"ם הל' ס"ת שם] לזאת הכונה, מהן הלכה למשה מסיני ומהן מדברי רבותינו, כגון סדר פרשיות פתוחות וסתומות וחסרות ויתרות וצורת האותיות המלופפות והתגים, שכל זה להוראת ענין מה. ויש דברים שהם פוסלים ס"ת, ר"ל שאין לה קדושת ס"ת. ומהם שנוי סדר הפרשיות, מפני שהקשר הענינים או הפסוקים יורו על ענין מה. וכן חסרות ויתרות באו לענין כמו שתמצא במדרש רבה בכמה מקומות אשר מהם יתבאר קצת מדיני המצוה, כגון בסכת בסכת בסכות [סוכה ד' ע"א] וכן לטטפת ולטוטפות [מנחות ל"ד ע"ב] וכן רבים. וכן התגים הונחו לסימן מה כמו שאמרו בהגדה [מנחות כ"ט ע"ב] כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד שעתיד לעמוד בעולמי בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הנה זה המאמר ראיה שהתגים והקשרים הוראה לדבר מה, לפיכך צריך לדקדק בהם, כי כמו שאמר ה' למשה שעקיבא בן יוסף עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ, כן אפשר שיפקוד אלקי הרוחות איש שיתעורר בכונתם, וכבר שמענו שבידי חכמי התלמוד נתחבר ספר על רמזי התגים והאותיות המלופפות, ובעונותינו שרבו מפני ארך הגלות נאבדו כמה ספרים [עי' רמב"ם פ"ז מהל' ס"ת ה"ח]. ותמצא ברבה רבתי מאמרים שנראה מהם שהיו דורשין לפי מספר האותיות או התבות לרמוז על קצת עניינים, דרשו בפסוק ראשון שבבראשית כמספר האותיות לרמוז על מהלך ימי הלבנה. וכל זה משלמות תורתנו שכל החכמות נרמזות או נמצאות בה בענין או בתיבות או ברמזים או במלות או באותיות או בתגים. ולמעלת שלמותה בא הלכה למשה מסיני לכתוב ס"ת על הגויל ושיכתב במקום שער [שבת ע"ט ע"א, מנחות ל"ב ע"א], שהכתיבה במקום שער יותר נאה ומתוקנת שם מאשר אם תכתב במקום בשר, לפיכך אם שנה פסול, ועוד מפני שחפץ האדם בדברים הנאים. ומפני זה באה ג"כ הלכה למשה מסיני שיהיה העור מתוקן המלאכה, ר"ל מעובד, ואם אינו מעובד פסול [עי' גיטין נ"ד ע"ב]. וכן למען יזהר ויזדרז בתקונו הצריכו העבוד לשמו. ולנאות ס"ת אמר [מנחות ל' ע"ב] שלא יכתוב מקצתו על הגויל וקצתו על הקלף. ושיהיה המעבד ישראל [רמב"ם פ"א מתפילין הי"א, ועי' גיטין מ"ה ע"ב]. והצריכו שיהא העור מעור בהמה טהורה [שבת כ"ח ע"א], ואם חסר אחד מאלו פסול. וכן הצריכו ליזהר בכתיבתו בצורת האותיות כתקנן שלא תדמה אות לאות אחרת [שבת ק"ג ע"ב], ושיהיו מוקפות גויל [מנחות כ"ט ע"א], כדי שיובן הענין ולא יתחלף לו אות באות או תיבה בתיבה. וכן הצריכו השרטוט [מגילה י"ז ע"ב] כדי שיכתוב ביושר, ושיכתוב בדיו שחור [שבת קל"ג ע"ב] שתהיה בתיבה נכרת ונראית, וכן הרבה ענינים מהלכה למשה מסיני, ודברי רבותינו, ותקון הגאונים כדי לנאותה ולחבבה הכל מפני שהיא כלי חפץ דרושה לכל חפצי האדם. ומאשר ס"ת היא חיי הנפש אמרו חכמים [מגילה כ"ז ע"א, ב"ב קנ"א ע"א] שאין מוכרין ס"ת אפילו אין לו מה יאכל, ולא התירו למכור ס"ת אלא ללמוד תורה, מפני שתכלית התורה לזה, וכן לישא אשה לקיום המין, ולמען לא יגבר עליו יצרו המתנגד לכונת התורה, ולזאת הכונה אמרו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, ומה שהצריכו. [חסר].
<h2>דף כא:</h2>
המצוה קפ"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין קפ"ח, הל' מלכים פ"ה] צוינו לאבד זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו הזכר והנקבה הקטון והגדול, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה י"ט] תמחה את זכר עמלק. וכבר קדם לנו אמרם [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה.
<h2>דף כג:</h2>
המצוה קס"ח. נצטוינו להמשך אחר הרוב [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ה, רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ח, ממרים פ"א]. לשון הר"ם צווינו להמשך אחר הרוב כשתפול המחלוקת בין החכמים במשפט ממשפטי התורה כלם, וכן נמשך בדין הפרטים גם כן בדין ראובן ושמעון, על דרך משל כשיפול המחלוקת בין דייני עירם השמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, ע"כ. מצוה זו מבוארת בעצמה שמה שיסכים בו הרוב יראה אמתי בדברים שאין בהם מופת, שהסכמת הרוב [אמתי] יותר מהסכמת היחיד. ועל פסוק זה סמכו רבותינו בעניני אסורי התורה [חולין צ"ט ע"ב, קי"א ע"א, זבחים ע"ב ע"א, וערש"י ביצה ג' ע"ב, וב"מ נ"ג ע"א וחולין צ"ח ע"ב] במין במינו שבטל מן התורה ברוב, כי הרוב יבטל המועט אחר שהוא מינו. אמנם במין שאינו מינו הלכו אחר הטעם כשיש בו ממש האסור, והוא כשיהיה כזית תוך אכילת פרס שהיא אכילה חשובה. ואחר שיש בו כזית מן האסור וטעמו הרי הוא כאלו אוכל האסור עצמו [חולין צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א, רמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות] מה שצריך שנבאר מאמר רבותינו [יומא פ"ד ע"ב, כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרובא פריש וקבוע כמחצה על מחצה דמי. אמנם אמרם כל דפריש מרובא פריש, זה נמשך אחר כונת אחרי רבים. אמנם דין הקבוע הוא שהואיל והאסור בו מוחזק, הנה מה שיש בו מן האסור אף על פי שהוא מועט הוא מורגש וידוע כהתר, אמנם כשפירש הדבר הנה הוא במקום שאין בו חזקת איסור. ורבותינו [חולין שם] גזרו על אסור הטעמים עד ששים כפי הנודע להם שעד ששים יש בו קצת טעם מן התערובת, ובאסורים שטעמם חזק כגון המחמץ והמתבל אמר שאינו בטל [ערלה פרק ב' משנה א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פט"ז הלכה א'] וכל זה היה להרחקת האסורים למען לא ימשכו באכילתן. ויש דברים שהחמירו באסוריהם, אם לפי מעלתם או לחומר אסור' כגון [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה במאה מצד מעלתה, וכלאי הכרם וערלה במאתים לחומר אסורם. ושאסורין בהנאה לכל לפיכך כפל אסורם [ערלה שם, ירוש' שם פט"ו הי"ד והט"ז] ויין נסך ותקרובת עבודה זרה בכל שהוא [ע"ז ע"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ו ופט"ז הכ"ח] להתרחק תכלית ההרחקה מכל ענין עבודה זרה, והדברים החשובים בעינן אין להם בטלה [ביצה ג' ע"א] כי הדברים החשובים מצד חשיבותן לא יבטלו בתוך הדבר שיתערבו בו שלא יהיה להן שם, וכן הבריה [חולין צ"ו ע"א, ושם ק' ע"א ותוס' ד"ה בריה] גם כן אינה בטילה, שכל בריה שלימה יש לה חשיבות.
<h2>דף כו.</h2>
האזהרה נ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"ז, הל' מלכים פ"ו ה"ח, ב"ק צ"א ע"ב]. הוזהרנו מלכרות העצים כשנצור על העיירות על צד הציק לאנשיה ולהכאיב לבותם. והוא אמרו ית' [דברים כ' י"ט] לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד שיכנס תחת אזהרה זו. כגון שישרוף בגד לבטלה או ישבור כלי לבטלה, גם כן עובר משום בל תשחית וחייב מלקות ובסוף מכות [כ"ב ע"א] נתבאר שקוצץ אלנות טובות לוקה ואזהרותיה מהכא [דברים כ' י"ט] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ע"כ. וכונת אזהרה זו היא שלא להשחית מעשה ה', ר"ל מה שצריך לקיום העולם ועמידתו לפיכך לא בא האזהרה אלא באילן שעושה פירות [ב"ק ורמב"ם שם ה"ט] ולא באה האזהרה אלא בדרך השחתה [ב"ק צ"ב ע"א, רמב"ם ה"ט] אבל אם היה מזיק בשדות אחרות [ב"ב כ"ה ע"ב] או אם היו דמיו יקרים קוצצין אותו. שלא אסרה תורה אלא דרך השחתה [רמב"ם שם]. וכן אילן שהזקין ואינו עושה פירות אלא דבר מועט שאין ראוי לטרוח בו יותר מותר לקצצו [ב"ק צ"א ע"ב ורמב"ם ה"ט], והכונה בזה מבוארת שלא נאסר אלא בדרך השחתה. ובאה האזהרה אפילו בעת מלחמה, שאף על פי שאנחנו נשתדל בכל מה שנוכל לכבוש העיר אשר נלחם עליה, אעפ"כ הזוהרנו מלהשחית האלנות, ובאה הקבלה האמתית שכן אין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שזה בכלל לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל [ספרי דברים פיס' ר"ג, רמב"ם שם] ונביא הנה הפסוק כדי לעמוד על באורו [דברים כ' י"ט—כ'] כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לכרות עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה. לשון ספרי [דברים שם] כי ממנו תאכל מצות עשה מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האלן. אנקלוס תרגם כי האדם עץ השדה ארי לא כאנשא אילן חקלא. ולפי תרגומו חסר מלת "לא", כי לא האדם עץ השדה. ולפי התרגום יתבאר הפסוק כי ממנו תאכל, אחר שאכילתך ממנו אותו לא תכרות ואיננו כאדם לבא מפניך במצור. ויש מי שבאר אותו חסר ה"א הכי האדם עץ השדה. וכתב אבן עזרא וזה הטעם אינו ישר בעיני כי מה טעם לומר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך. ולפי דעתי אין לנו צורך בכל זה וזה פירושו כי ממנו תאכל כי האדם עץ השדה וכמוהו כי נפש הוא חובל כי חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבק עם לבא מפניך, הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור להשחיתו כדי שתבא העיר במצור. והעד על זה הפירוש שהוא נכון שאמר אותו תשחית וכרת ובנית מצור, ע"כ. ואולי זאת כונת מאמר ספרי אלא שהלשון קצר. ואמנם אמרו ממנו תאכל מצות עשה. אין הכונה בו מצות עשה ממצות רמ"ח, רק כאלו אמר שהאדם מצווה להחיות את עצמו. ובדרך זה אמרו בב"ר [פרק נ"ו ב'] ששת ימים תעבוד מצות עשה. ואפשר שכונת הפסוק ואותו לא תכרות למצור כלומר לבנות מצור כי עץ השדה אשר ממנו תאכל הוא האדם לבא העיר מפניך במצור, הכונה בו אחר שחייב ממנו הוא עוזר אותך לצור העיר. ועץ השדה כאדם לעזור אותך, אחר שהוא עץ מאכל על כן לא תכרות.
<h2>דף פא:</h2>
המצוה ק"כ. נצטוינו להגיד שבחיו יתעלה בעת הבאת הבכורים, [סהמ"צ לר"מ עשין קל"ב, רמב"ם מעשר שני פי"א הי"ד, ופ"ג מהל' בכורים ה"י]. והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ו ה'] וענית ואמרת וגו'. ומה שבא זה בענין הבכורים מה שאין כן בשאר המתנות, לפי שזה תחלת לכל מה שינתן מפירות הארץ. ובא זה להודות לשם על הארץ ופרותיה, ושהארץ והכל מאתו, לפיכך לא באה מצוה זו אלא בפירות ארץ ישראל [חולין קל"ז ע"א, רמב"ם בכורים פ"ב ה"א] ובשבעה מינין שנשתבחה בהן הארץ [בכורים פ"א מ"ג, רמב"ם שם ה"ב]. והספור יורה על זה באמרו [דברים שם ב'] אשר נתת לי ה'. ומתחיל ארמי אובד אבי לספר הקורות שעברו ואיך באנו אל הארץ הטובה כאשר היה ה' אתנו והאריך בספור יציאת מצרים שהוא אחת מיסודות אמונתנו ותורתנו [רמב"ם פ"ג הי"ב]. ולחבוב המצוה ולהכנעה לפני ה' המטיב לנו באה הקבלה האמתית [פ"ג מ"ד ומ"ו. רמב"ם שם] שהוא בעצמו נוטל הסל על כתפו כשמגיע להר הבית, ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא בעוד הסל על כתפו הגדתי היום, ומוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר ומשתחוה ויוצא. ובא ג"כ הקבלה [רמב"ם שם ע"פ בכורים פ"ב מ"ד] שהבכורים טעונין קרבן שלמים, מפני שהוא אז מעורר על השמחה, והשמחה היא על אכילת הבשר הצריכוהו שיביאו שלמים כדי שיקרב ממנו לשם [רמב"ם שם, ירוש' בכורים פ"ב ה"ג, ועי' רש"י סוכה מ"ז ע"ב] ולחזק ההערה בהשגחת ה' טעונין שיר [בכורים שם] והוא שאומר [תהלים ל' ב', ועי' ערכין י"א ע"א] ארוממך ה' כי דיליתני. וכן להוסיף עוד בהערה אמר שמביאי בכורים טעונין לינה בירושלם [בכורים ורמב"ם שם הי"ד] והבכורים נאכלים לכהנים [ב"ק ק"י ע"א, תוספתא חלה פ"ב] מפני שעיקר הראשיות לשם כמו שיתבאר [במצות הבכור מצוה קע"ו] והכהנים אוכלים לחם אלקיהם.
<h2>דף פג:</h2>
האזהרה ר"נ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"נ, מכירה פי"ב ה"א] הוזהרנו מלהונות קצתנו במסחר בעת מכירה וקניה והוא אמרו ית' [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' אל תונו איש. ובסיפרא אמרו [בהר כ"ג ד'] באונאת ממון הכתוב מדבר, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כי האונאה היא תכונה רעה בנפש ובה גנבת ממון וגנבת דעת. ובאה הקבלה האמתית [ב"מ מ"ט ע"ב] שאם מכר שוה חמשה בששה או ששה בשבעה נקנה המקח ומחזיר האונאה, ואם הוא יתר מזה אפילו פרוטה כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח, והמתאונה יכול להחזיר ולא יקנה אבל המאנה אינו יכול לחזור ואם רצה זה יקבל. היה פחות משתות כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה אינו חייב להחזיר שכל פחות משתות דרך הכל למחלו. ומה שבאה הקבלה [ב"מ נ"ו ע"א] שקרקעות ועבדים ושטרות והקדשות אין בהם אונאה כפי מה שנמצא בכתוב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון אלא לראיה, עמיתך ולא הקדש. הכונה אצלי כי הקרקעות אין ערכם ידוע משווים, וכן לפעמים לא ימכור אדם קרקעותיו מפני שהם נכסי אחריות אלא אם כן ירבו לו בדמים. וכן אפשר שלפעמים בעל הקרקע הוא צריך למעות ולא ימצא קונים שלא יקפצו קונים בקרקעות כמו שקפצו קונים במטלטלים. וכן העבד שלפעמים לא ימכרהו האדם אלא ביותר משוויו לאהבתו אותו, וכן הקונה יקנהו ביותר משוויו, וכן לפעמים לא יקפצו עליו קונים לפחדם שמא ימות וימכרהו בכל ערך שימצא. אמנם השטרות שאין גופם ממון זה מבואר, ולא יקנם האדם כי אם בזול ונכסי הקדש לפעמים יירא האדם לקנות נכסי הקדש ולא יקנם כי אם בזול ולפעמים ההפך. וכן מה שבאה הקבלה שהמוכר כלי תשמישו אלא אם כן ירבו עליו בדמים. ומה שבאה הקבלה [ב"מ מ"ט ע"ב] שאין דין אונאה ולא בטול מקח ללוקח אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו הכונה בו, כי אחר ששהה יותר מזה כבר ידע ומחל והמוכר יש לו אונאה לעולם, מאשר אין בידו המקח שיוכל להראותו. אמנם אם היה בדבר שאין במינו שנוי כגון פלפלים אינו חוזר אלא בכדי שישאל עליו השער בלבד.
<h2>דף פד:</h2>
המצוה רמ"ה. נצטוינו בדין מקח וממכר [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ה, רמב"ם הלכות מכירה] והוא אמרו [ויקרא כ"ה י"ד] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו'. ודיני מקח וממכר כפי מה שבאה הקבלה האמתית הם אלו [ב"מ מ"ז ע"ב, רמב"ם פ"ג] כי המטלטלים והבהמות נקנין במעות דין תורה, שכן דרך הקנין הנהוג, אלא שתקנו חכמים שאיננו קונה עד שימשוך הדבר. כדי להתרחק מן האונאות גזרה שמא יאמר [המוכר למקבל המעות] [כ"ה בגליון קטוע] נשרפו חטיך בעליה, וכיוצא בזה, ומפני זה אינו קונה אא"כ משך ויכול לחזור בו [שם ורמב"ם ה"ה]. ומפני שזה הוא דבר שבממון יש להם לתקן כפי מה שיראו לפי הזמן. ומה שאמרו [ב"ב פ"ד ע"ב, ורמב"ם שם פ"ד ה"ג וה"ד] שאין המשיכה קונה אלא בסימטא וחצר של שניהם ולא בר"ה ולא בחצר שאינה של שניהם, מפני שהמשיכה היא להכניס הדבר ברשותו וזה עדיין לא נכנס ברשותו. אמנם ההגבהה קונה בכל מקום [שם] שמשהגביהו ברשות הוא. והדברים שאי אפשר להגביהם ולא למשכם מפני שיש במשיכתן טורח גדול נקנין במסירה [רמב"ם שם פ"ג ה"א ב"ב פ"ו ע"א]. ואעפ"י שאין קנין גמור לפי תקנת רבותינו אלא במשיכה או בהגבהה או במסירה משנתנו המעות כל מי שחוזר בו מקבל מי שפרע [ב"מ מ"ד ע"א]. כי ידוע הוא כי משנמסרו המעות כל אחד גומר בדעתו לקיים הדבר, ולאי זו סבה שירצה אחד מהם לחזור הוא משנה בדבר שהניח דעתו עליו לגמרי, וזה לא יתכן לעשות לפיכך מקלל[ים] אותו ואומרים לו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ועמורה ומצרים שטבעם בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואמנם קנין הקרקעות בחזקה [קדושין כ"ו ע"א] והוא כשיאמר לו לך חזק וקנה [ב"ב נ"ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ח] ואחר החזיק בה, והחזקה היא כגון שנעל או גדר כל שהוא [ב"ב נ"ב ע"ב], הואיל והתחיל להשתמש בה הרי היא עומדת בחזקתו והאחר כבר הוציאה מחזקתו ומרשותו. וכן נקנה בשטר [קדושין שם רמב"ם ה"ז] והתנו דבר זה במוכר שדהו מפני רעתה [ב"ב נ"א ע"א], שאחר שנכתב השטר גמר והקנה בזה. וכן נקנה בכסף במקום שאין דרכם לכתוב שטר, אמנם במקום שדרכן לכתוב בשטר לא נשלם הקנין עד שיעשה השטר [קדושין כ"ו ע"ב רמב"ם ה"ב].
<h2>דף פח:</h2>
המצוה ר"ט. לר"ם [סהמ"צ עשין ר"ח, גניבה פ"ח] צוינו לצדק המאזנים והפלס והמשקולות והמדות ולהפליג בצמצומם. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ח] מאזני צדק וגו'. ולשון סיפרא [תו"כ קדושים פ"ח ה"ז] צדק צדק המאזנים יפה יפה אבני צדק צדק המשקולות יפה יפה והין צדק צדק את ההינין [יפה יפה] וכבר ידעת שהאיפה מדת היבש, וההין מדת הלח ואלה כלם ענינם אחד. ואם נשתנו מיני השעורין כי זה שישקל או ימד אמנם הוא שעור ערך אחד מן הערכים, ואלה המינין כלם ר"ל הפלס והמאזנים ושעורי היבש ושעורי הלח יקראו מדות. והצווי שנצטוינו להפליג בצמצום השעור המוסכם עליו מכל מין מהם יקרא מצות מדות. ולשון ספרא [תו"כ שם ה"י] על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי שתקבלו עליכם מצות מדות שכל המודה במצות מדות מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מדות כופר ביציאת מצרים, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בעצמה מה שבא מן ההנהגה המדינית להרחקת הגזלה והגנבה. ורבותינו סמכו באמרו [מ"ט ע"א] הין צדק הן שלך צדק שיהא דבור האדם ביושר וזה מבואר הענין. ואמרם [יבמות כ"א ע"א] קשה עונשן של מדות יותר משל עריות, כבר בארנו זה כי חטא הערוה הביאו אליו דבר טבעי ותאוה חמרית, והשקרות במדות, תכונה רעה נפשית, ואם מחשבתו בלתי צודקת בענינים המדיניים ידוע הוא שלא יצדק בענינים האלקיים. עם הכונה בו גם כן שהמשקר במדות גוזל לרבים ואין בידו לעשות תשובה שלמה גמורה. אמנם אמרם כל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים, זה מפני שלא יאמין במשגיח.
האזהרה רע"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"א, גניבה פ"ז ה"א] הוזהרנו מעשות עול במדת הארץ והמשקולות, והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט ל"ה] לא תעשו עול במשפט במדה וגו', ופי' הפסוק לפי מה שבאה הקבלה לא תעשו עול במשפט ואת המדה. והם אמרו בבאור ענין זה [תו"כ קדושים פ"ח ה"ה] לא תעשו עול במשפוט אם לדין הרי כבר נאמר אם כן למה נאמר במשפט, מלמד שהמודד נקרא דיין. ושם נאמר [תו"כ שם ה"ו] במדה זו מדת הארץ ר"ל חלוקתה ותשבורתה שיעשה בזה כפי מה שחייבוהו מופתי אלהנדסא, פירוש התשבורת מצדק המדות וידיעת הפנים האמתיים ההם, שלא יעשה זה במעשה שיש בהם ספק ואין אמת בהם כמו שיעשו רוב הסופרים. והמשקל כולל כל המשקולות והמאזנים, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כדי להרחיק העול והחמס, וידוע הוא כי עול המדות והמדידות יש בו גנבת ממון וגנבת דעת. ואמנם אמרם נקרא דיין הכונה בו שצריך שיעשה הענין בעיון מעשי כמו שהדיין עושה לעיון שכלי, ומפני שהעיוני והמעשי חלקי השכל יקרא הכל משפט, וזה כונת הפסוק [דברים א' י"ז] כי המשפט לאלקים הוא.
<h2>דף פט:</h2>
אזהרה רע"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת רע"ב, גניבה פ"ז ה"ג] הוזהרנו מלקחת המשקולות ומדות חסרות בבתינו, ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר, והוא אמרו יתעלה [דברים כ"ה י"ג] לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכן איפה ואיפה. ולשון גמרא בתרא אסור לאדם שישהא מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו ואפילו הוא עביט של מי רגלים. ולא תחשוב שאמרו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן איפה ואיפה שהם שתי מצוות, כי השני לאוין אמנם באו להשלים משפטי המצוה כדי שיביא שני מיני השיעור והן המשקל והמדה, וכאלו יאמר לא יהיה לך אצלך שני שיעורים לא במדה ולא במשקל כפי מה שבארנו במצות עשה [ר"ח]. ואמרו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן ולא יהיה לך איפה ואיפה כאמרו [דברים כ"ג כ'] לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל, שהוא לאו אחד שכולל בו מינים רבים, דן בהם כל דין א' בעצמו ולא יתרבו המצות בכפילת לאוין כשהיה הענין אחד, כפי מה שהקדמנו בעקר התשיעי. וכבר קדם לך דמיון זה במצוה שהיא ר' במצות לא תעשה, והוא אמרו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. וכמו אותן הלאוין שבאסור יין וחומץ על הנזיר כמו שבארנו בר"ב ממצות לא תעשה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת כדי להתרחק מעולות המדות והמשקולות. אמנם מאמרם [יבמות כ"א ע"א] גדול ענשן של מדות יותר מענשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה, והכונה בזה מבוארת כי עולות המדות מצד המחשבה שהיא חטא הנפש וענין העריות מצד ענין החמר, ואין חטא החמר שהוא משתתף בו עם הבהמה כחטא השכל והמחשבה, שהוא מתדמה בהם לעליונים כשישתמש בהם כפי הראוי.
<h2>דף קח.</h2>
המצוה רמ"ח. נצטוינו בדיני הנחלות גם הירושות [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ח] והוא אמרו [במדבר כ"ז ח'] (ו)איש כי ימות ובן אין לו וגו'. כתב הר"ם פ' מ"ב משלישי [מורה נבוכים] מדיני ממונות ג"כ הירושות והיא מדה מועילה, רצה לומר שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו, ואחר שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו, ולא יפזר ממונו אלא יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם, והוא הקרוב יותר לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וכבר באר שהבן קודם ואח"כ הבת ואח"כ האח ואח"כ הדוד כמו שהוא ידוע. ויכבד הגדול שבבנים, מפני שאהבתו קודמת ולא ימשך אחר תאותו לבד לא יוכל לכבד את בן האהובה וגו'. וזאת המדה תשמרנה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד, ר"ל נשיאות פני הקרובים ולהטיב להם אמר הנביא [משלי י"א י"ז] [ו]עוכר שארו אכזרי. ודברי התורה בצדקות לאחיך לענייך [דברים ט"ו י"א]. וחכמים ז"ל [יבמות ס"ב ע"ב] משבחים מאד מדת האדם שיהיה מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו. וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד, והוא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו אחוה עמו, ואפילו חטא לו וחמסו, ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד, אי אפשר לו בלתי שישא פנים לקרובו, אמרו ית' [דברים כ"ג ח'] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, וכן כל מי שהצטרכת אליו יום אחד, וכל מי שקבלת ממנו התועלת ומצאתו בעת צרה, אעפ"י שהרע לך אח"כ צריך שתזכור לו מה שקדם אמרו ית' [שם] לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. וכבר התפרסם רוב מה שהרעו לנו המצרים אחר כן [שם כ"ו ח']. ראה כמה מדות טובות למדנו מאלה המדות, ע"כ. ומה שנראה בו גם כן מתקון הישוב וטוב הסדור בין בני אדם, הוא לתת פי שנים לבכור, וזה כי בטבע האדם לאהוב ראשית אונו ובדעתו להטיב לו משאר בניו, ואלו היה מטיב לו שלא מדין תורה תתחדש מזה איבה וקנאה בין האחים, וכאשר יירש זה מדין התורה לא יקנאו בו אחיו כאשר לא יקנאו בממון אחרים, ולפי הדרך שבאר הר"ם בענין הירושה שבאה לעורר האדם שלא למנוע טוב מן הראוי לו אמרו רבותינו [ב"ב קל"ג ע"ב כתובות נ"ג ע"א] שאסור להעביר הנחלה מברא בישא לברא טבא כל שכן מברא לברתא. עם הכונה בזה מה שכתבנו להסיר השנאה והקנאה. ולחזק ענין הירושה שהוא עקר גדול בקיום הישוב בארה הקבלה האמתית שמדין התורה אין אדם יכול להוריש מי שאין ראוי לירשו ולא לעקור ירושה מהיורש אלא א"כ נתן בתורת מתנה אבל בתורת ירושה אינו כלום [ב"ב קכ"ו ע"ב], והרי הוא כאלו עוקר שרש התורה האמתית. וכל מה שתמצא בענין הירושות יתבאר במעט עיון מה שיש בו מן היושר ותקון מדיני, כמו שבאו הרבה מצות בתורה בשביל זה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף קכב.</h2>
האזהרה קס"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ט, הל' שמיטה פי"ג ה"י] הוזהר כל שבט לוי מלקחת חלק בארץ ישראל והוא אמ' [דברים י"ח א'] לא יהיה לכהנים הלויים וגו' חלק ונחלה, ע"כ. כבר בארנו הכונה שאין להם חלק בארץ לפי שהובדלו לעבודת ה' לא לעבודה אחרת, ונתן להם ערים לשבת והמעשרות ושאר מתנות להיות טרף בביתם, ובא להם דבר זה בלשון אזהרה למען לא יהיה להם מריבה עם ישראל ומחלקת ביניהם.
האזהרה ק"ע לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"ע, שמיטה פי"ג ה"י] הוזהר כל שבט לוי מלקחת גם כן חלק בשלל אשר ישללו בעת כבישתם ארץ ישראל. והוא אמרו ית' [דברים י"ח א'] לא יהיה לכהנים הלויים [וכו'] חלק ונחלה וגו' ולשון ספרי [שופטים פיס' קס"ג, ועי' ספרי במדבר פיס' קי"ט] חלק בבזה ונחלה בארץ. ויש לך להקשות עלינו ולומר למה זה מנית אלו השני ענינים בשתי מצות, והם האזהרה מלקחת חלק בארץ ואזהרה מלקחת חלק בבזה והם בלאו אחד, וזה לאו שבכללות אשר הקדמת ואמרת שימנה בלאו אחד. הוי ידוע שזה הלאו כבר נתחלק ואמר [דברים י"ח ב'] ונחלה לא יהיה לו, הנה עלו לנו שני לאוין בשני שמות, האחת לא יהיה לכהנים הלויים חלק בשלל העיר, והשני ונחלה לא יהיה לו, והיא האזהרה מלקיחת חלק בארץ. וכבר נכפלה האזהרה מאלו שני הענינים בעצמן בכהנים. והוא אמרו לאהרן [במדבר י"ב כ'] בארצם לא תנחל. ובא הפי' [ספרי שם] בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה. ואולי תחשוב שאלו שני הלאוין המיוחדים בכהנים שתי מצות ולזה ראוי למנותם. דע כי כשתבא האזהרה בכל שבט לוי כבר נכנסו הכהנים בכלל, ואמנם כפל בכהנים לזרז. וכן כל מה שידמה לזה מן הכלל והפרט (ו)אמנם נכפל לזרז או להשלים המשפט כשלא יעלה בידינו שלם מן האזהרה האחת, ואלו מנינו אותו באמרו לאהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם מוסף על אמרו לא יהיה לכהנים הלויים, נתחייב אם כן לפי זה ההקש בעצמו שתמנה אסור הגרושה וחללה וזונה על כהן גדול בשלשה לאוין חוץ מן השלשה לאוין שבאו בכל כהן בכלל בין כהן גדול בין כהן הדיוט. ואם יאמר אומר כי כן ראוי למנות, נאמר אם כן בהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתים אחת להיותו כהן והגרושה אסורה עליו, והשנית להיותו כהן גדול והיא גם כן אסורה עליו. ובגמרא קדושין אמרו [ע"ז ע"א] שהוא אינו חייב אלא אחת, אם כן נתאמת שהאזהרה שהיא בכלל בלבד, היא אשר תמנה, וכי מה שיבא בזה הענין בעצמו באזהרה אחרת בפרט, אמנם היא ללמד משפט אחר או להשלים המצוה כמו שבארנו במצוה קס"ה מאלו המצות, ומזה המין בעצמו האזהרה שהוזהרו הכהנים שלא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלח ובבשרם לא ישרטו שרטת [ויקרא כ"א ה']. ואלו השלשה לאוין בעצמן כבר קדמו לכל ישראל בכלל, ואמר [שם י"ט כ"ז] לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשימו קרחה וגו' למת [דברים י"ד א'], ושרט לנפש לא תתנו וגו' [ויקרא י"ט כ"ח]. ואמנם הוכפלו בכהנים להשלים המשפט בלבד כמו שהתבאר בסוף מכות [כ' ע"א], כמו [צ"ל כשנתבארו] שנתבארו משפטי אלה השלש מצוות, ואלו היו לאוין מיוחדים בכהנים ולא היו להשלים משפט כי אם מצות מוחלטות היה הכהן חייב על כל מעשה מהם בלבד שתי מלקויות מאשר הוא ישראל ומאשר הוא כהן, ואין הענין כן כי אם מלקות א' א' (כי אם) [כשאר] ישראל כמו שנתבאר במקומו [בל"ת מ"ג, מ"ד, קע"א], והבן עקר זה ושמרהו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת. והיה נראה לי כי יותר היה מבואר בלשון אזהרה פסוק בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, ויותר ראוי למנותו לאו לפי כונת הענין, לפי שהכהנים היו מנהיגי ישראל והיו נשמעים אליהם לכל אשר ישאלו מהם שיתנו להם חלק כמו שישאל אדם דבר בלשון מתנה, אולי לא ימרו את פיהם, לפיכך בא לכהנים בלשון אזהרה שלא ינחלו בארצם ולא יהיה להם חלק ונחלה בתוכם. אמנם לא יהיה לכהנים הלויים, הייתי מפרש כעין תנאי לא אזהרה להם, אלא בא הכתוב לזכות ישראל שיאמרו ללוים אין לכם חלק ונחלה עמנו, אמנם אחר שהרב מורה צדק מנאן בלשון אזהרה אין לנו לנטות מדבריו ימין ושמאל. ואפשר שכונת הר"ם לפי שאלו הלאוין כוללין כל שבט לוי שבכללם הכהנים ובארצם לא תנחל הוא על הכהנים לבד, וכבר כתב הר"ם שהלאוין הנכפלים אין ראוי למנותם.
<h2>דף קכח:</h2>
המצוה רמ"ו. נצטוינו בדין טוען ונטען [סהמ"צ לר"מ עשין רמ"ו] והוא אמרו [שמות כ"ב ח'] על כל דבר פשע. יושר זה הדין מבואר שאם טען לו מטלטלין וכפר הכל ועד אחד מעיד בדבריו הנטען ישבע שבועת התורה [שבועות ל"ח ע"ב, רמב"ם הל' טוען ונטען פ"א ה"א], אחר שיש לטוען קצת ראיה. אמנם מפני שעד אחד אפשר שיסיתהו הטוען להעיד לו לתועלת או הנאה שיגיע לו מזה לא חייבהו לשלם על פיו. ורבותינו תקנו [שבועות מ"ד ע"ב, ב"מ ה' ע"א, רמב"ם פ"ב ה"א] שאם הנטען חשוד על השבועה ראוי לסמוך על דברי הטוען או עדות העד, אמנם הטילו שבועה על הטוען כדי לברר הדבר. ומה שבא בדין זה [שבועות ל"ח ע"ב] שמודה במקצת חייב שבועה מן התורה וכופר בכל פטור, היושר בזה מבואר כי אחר שכפר בכל, נראין דברי הנטען שלא היה מעיז בפניו אם הלוהו, אבל כשהודה במקצת נראין הדברים [כדעת] הטוען ומפני שאין אדם מעיז פניו הודה לו במקצת [והשאר רוצה להשמט ממנו עד שיהיו לו מעות]. או הכונה בו כי אחר שהודה לו במקצת אולי הנטען שכח, כי הנותן מעות הוא שזכור יותר מן הענין, לפיכך הטילו שבועה עליו להזכירו [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ ג' ע"א]. ומה שמודה על יושר זה הדין שאם הודה לו ואמר לו אמת שהלויתני אבל מחלת לי או נתת לי או החזרתי לך שבזה נראין דברי הנטען [רמב"ם פ"א ה"ג]. ומפני שרבו הרמאין והטוענין דברי שקר תקנו חכמי התלמוד שישבע הנטען בכל הטענות שטוען טענת ודאי ואיננו נשבע.
<h2>דף קמט.</h2>
האזהרה שי"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת שי"ח, ממרים פ"ה ה"א] הוזהרנו שלא לקלל אב ואם. אמנם לשון התורה בענש הוא מבואר, והוא אמרו ית' [שמות כ"א י"ז] ומקלל אביו ואמו מות יומת. והוא מכלל הנסקלים [סנהדרין נ"ג ע"א, ס"ו ע"א], ואפילו קלל א' מהם בשם אחר מותו במזיד יסקל [שם פ"ה ע"ב]. אמנם האזהרה לא התבארה בכתוב מבואר לא אמר לא תקלל אביך, אבל כבר באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו [סנהדרין נ"ו ע"א] ובמכילתא [משפטים דנזיקין פ"ה] אמרו ומקלל אביו ואמו מות יומת ענש שמענו אזהרה מניין, ת"ל אלקים לא תקלל וגו' [שמות כ"ב כ"ז] אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלקים לא תקלל, ואם נשיא הוא בכלל נשיא ואם בור הוא ה"ה בכלל לא תקלל חרש הרי אתה דן בנין אב משלשתם וכו' עד הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר מקללתו אף אביך שבעמך אתה מוזהר מקללתו. ובסיפרא [תו"כ קדושין פ"י ה"ז] איש איש כי יקלל את אביו ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל אלקים לא תקלל כמו הלשון שבמכילתא בשוה, ע"כ. ומה שבא ענש גדול במקלל אב ואם, מה שאין כן במקלל אחד מישראל הנשיא והמלך, לפי שזו תכונה רעה בנפש כאשר יקלל ויבזה אותם שהם סבה קרובה למציאותו, וכל שכן מהם כמו שהוא סבת הסבות. וכבר ידעת מאמרם השוה הכתוב קללת אב ואם לברכת המקום, ולכונה זו המקלל את אביו ואפילו לאחר מותו נסקל. ויש חלוק בין קללת אב ואם למקלל אחד מישראל שאינו בענש מיתה, אלא כשקלל בשם מן השמות המיוחדים בברכת ה'. אמנם אם קלל בכנוי לוקה כמקלל [שבועות ל"ו ע"א, רמב"ם ה"ב] אחד מישראל וזהו כפי המקובל. עם הכונה בו גם כן כשהיו... שיהא חייב. אמנם מה שבאה הקבלה [סנהדרין פ"ה ע"א, רמב"ם הי"ב] שאם אביו ואמו אינו עושה מעשה עמך, ר"ל שהוא בעל עברות שאינו חייב מיתה, זה מבואר שאחר שהוא בעל עבירות הרי הוא כאלו אינו אביו לפיכך פטור על קללתו והכאתו, מכל מקום אסור להכותו ולקללו ואפילו נגמר דינו ויוצא ליהרג [סנהדרין שם, רמב"ם הי"ב]. ואם עבר אביו או אמו עברה שחייב עליה מלקות או נדוי אין הבן נעשה שליח להכותו ולנדותו אעפ"י שהוא שליח בית דין ואעפ"י שהן ראויין לכך ולא עשו תשובה [רמב"ם הי"ג]. אמרו חכמים [סנהדרין פ"ה ע"ב, רמב"ם הי"ג] לכל אין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו חוץ ממסית שאמרה תורה [דברים י"ג ט'] לא תחמול ולא תכסה עליו, והכונה מבוארת. ואעפ"י שאין הבן חייב אלא בקללה ושיקלל בשם כמו שבארנו, המבזה אביו ואמו אפילו ברמיזה ארור מפי הגבורה [רמב"ם הט"ו] שנאמר [דברים כ"ז ט"ז] ארור מקלה אביו ואמו. וכן הוא אומר [משלי ל' י"ז] עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו'. ומי שמבזה אביו ואמו באיזה ענין שיהיה בית דין מכין ועונשין אותו כפי מה שיראה להם.
